מתיישב הגיש תביעה כנגד המושב בו התגורר בטענה כי המושב התחייב לרשום אותו כבעל זכויות החכירה במגרש (בית מקצועי) ברשות מקרקעי ישראל. רישום כזה הינו למעשה מתן זכות קניינית במקרקעין למתיישב.
כמו כן, המתיישב טען כי המושב התחייב לשלם את דמי ההיוון שנדרשו עבור הרישום שהסתכמו כדי כ- 1 מיליון ש"ח. ללא תשלום דמי ההיוון לא ניתן לרשום את המגרש על שם המתיישב ולא ניתן להקנות לו בהם זכות קניינית.
במסגרת התביעה ביקש המתיישב את אכיפת זכויותיו על פי ההסכם שנערך בינו לבין המושב.
המושב טען כי תביעת המתיישב לאכיפת תשלום דמי ההיוון על ידי המושב התיישנה מאחר ומדובר בתביעה חוזית המתיישנת לאחר 7 שנים.
בית המשפט דחה את טענת ההתיישנות וקבע כי התביעה לא התיישנה מאחר ומדובר בתביעה במקרקעין המתיישנת לאחר 25 שנים (במקרקעין מוסדרים) ואין המדובר בתביעה חוזית.
בית המשפט ביסס את החלטתו בכך שתביעה לאכיפת חיוב חוזי להענקת זכות במקרקעין מהווה תביעה במקרקעין.
כמו כן, כמדובר בטענת התיישנות ניתנת משמעות רחבה למונח "תביעה במקרקעין" והיא כוללת גם כל "זכות או טובת הנאה".
על כן, נקבע, כי במקרה שלא ניתן מאיזו סיבה לאכוף הסכם להקניית זכות במקרקעין, גם תביעה לפיצוי חלף האכיפה תיחשב כתביעה במקרקעין.