תקדים של המחוזי – נחלה חקלאית – צוואת האם מחייבת

העובדות

נחלה חקלאית במושב במרכז הארץ ששווייה כיום הוא כ – 10 מיליון ₪ היתה רשומה על שם הורי הצדדים.

לבעלי הנחלה נולדו 2 ילדים – בן ובת. הבן הבכור מתגורר בנחלה מזה עשרות שנים. הוא בנה שם ביתו יחד עם משפחתו.

הבת אינה מתגוררת בנחלה מזה עשרות שנים.

הבן התקבל כחבר אגודה ואף מחזיק בכתב התחייבות מאת הוריו המנוחים הנחזה להיות מסמך מינוי "בן ממשיך" במשק.

האם המנוחה הלכה לעולמה לאחר האב, והשאירה אחריה צוואה, על פיה היא מצווה את בית מגוריה בנחלה לביתה ואת מחצית מיתרת הנחלה.

 על פי כללי רשות מקרקעי ישראל שהיא הבעלים של הזכויות בנחלה לא ניתן לחלק באופן פיסי נחלה חקלאית.

נחלה חייבת להישאר כיחידה אחת בבעלות משפחה אחת.

בהתאם לחוזה הדו צדדי בין אגודת המושב לרשות מקרקעי ישראל כאשר אין בן ממשיך יש להחליט מי הוא הבן או בת "המוכן ומסוגל" לקבל את הנחלה ואותו בן או בת יקבלו את מלוא הזכויות במשק.

עד היום במקרה של בחירת אחד הילדים והעדפתו על פני אחרים, נושא הפיצוי קיבל פרשנויות שונות – חלק מבתי המשפט חייבו את הזוכה לפצות את היורשים האחרים וחלק שללו את הפיצוי.

הקביעות העובדתיות והמשפטיות של בית המשפט

בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בהרכב של 3 שופטים דן בסוגיות המשפטיות והעובדתיות של המקרה והגיע למסקנה חדשנית ותקדימית.

בית המשפט קבע פה אחד כי הבן שבנה את ביתו הוא הבן המוכן ומסוגל לקבל את מלוא כל הזכויות בנחלה, אולם עליו לפצות את אחותו בערך אותו חלק של המשק כפי שנקבע בצוואת האם.

בית המשפט נימק את מקור קביעתו לפיצוי האחות ברצון האם כפי שבא לידי ביטוי בצוואתה וכן קבע כי הצוואה מהווה מעין "הסכם משפחתי" פנימי המחייב את ילדיה לנהוג על פי רצונה.

כל זאת למרות שזכויות המנוחה היו זכויות בר רשות ולמרות שאין בהסכם הדו צדדי בין בימ"ש לאגודה כל אזכור לנושא הפיצוי.

עוד קבע בית המשפט כי סכום הפיצוי יהיה "נטו", דהיינו לאחר הפחתת המיסוי על מכירת אותו חלק בנחלה שאמור היה לעבור לאחותו.

בנוסף קבע בית המשפט כי הסנקציה על אי תשלום הפיצוי יהיה מכירת המשק לצד ג' וחלוקת התמורה בין הצדדים.

הבעיות המשפטיות בקביעות כאמור – לפי דעת הח"מ

בית המשפט הנכבד למעשה נתן לצוואת האם תוקף של הסכם בין ילדיה וגם ראה בעקרונותיו מקור משפטי לחיוב הבן המוכן ומסוגל לקיים את המשק החקלאי לשלם סכום פיצוי משמעותי מאוד לאחותו, תוך התעלמות ממסכים והתחייבויות כתובות קודמות שניתנו לבן על ידי ההורים המנוחים.

בית המשפט בפועל מוסיף להסכם בין האגודה לרשות מקרקעי ישראל סעיף פיצוי שלא קיים בהסכם עצמו וך התעלמות מהתחייבויות קודמות, בכתב או אחרת.

בנוסף מתעלם בית המשפט הנכבד מהעובדה הבסיסית כי בית המגורים שנבנה על ידי הבן הוא רכושו הבלעדי, כאשר ברור לכל הצדדים כי בית מגורים זה הינו קניינו הבלעדי וקניין בני משפחתו וכי לא ניתן לפנותו מהבית ולאלצו למכור אותו. זכות המגורים של הבן בבית הוכרה על ידי הפסיקה כזכות בלתי הדירה.

קביעה זו של פסק הדין גם מתעלמת מהעובדה הבסיסית כי הצפייה הלגיטימית והברורה של הבן בעת בניית הבית לפני עשרות שנים כי הוא יהיה הבעלים הבלעדי של הבית בכל מקרה.

בכוונת הבן להגיש ב.ר.ע. לבית המשפט העליון לאור הקביעה התקדימית כמתואר לעיל.

הבטחת לי את המשק החקלאי – הבת תבעה את אמא – מה פסק בית המשפט ?

הקדמה

הבת מתגוררת בנחלה (להלן: "התובעת" או "הבת התובעת") של ההורים מזה 42 שנים – מה מעמדה? האם יש לה זכויות בנחלה? או האם עליה לפנות את הנחלה כדרישת אמה?

בית המשפט לענייני משפחה בנצרת, כבוד השופט אסף זגורי, נתן פסק דין מפורט ותקדימי בנושא הבטחה בעל פה של ההורים לבתם ובעלה לקבלת הזכויות בנחלה החקלאית.

רקע עובדתי

בשנת 1980 ההורים הזמינו את הבת ובעלה לגור עימם בנחלה החקלאית שנמצאת במושב מוכר בצפון הארץ. ההורים ביקשו מהבת לעבור לגור בצמוד אליהם, ולטפל בהם בעת זקנה, והתחייבו כי לאחר פטירתם הבת ובעלה יקבלו את הזכויות בנחלה.

בני הזוג נענו לבקשת ההורים, עזבו את מקום מגוריהם ועברו לגור בבית צמוד לבית ההורים בנחלה. ההסדר והסיכום בין הצדדים, ההסדר המשפחתי, היה בעל פה וללא מסמך מסודר בכתב. בני המשפחה האחרים ידעו על ההסדר. לימים בני הזוג נפרדו ורק הבת התובעת נשארה לגור במשק, האבא נפטר, והאם החליטה להעביר את הזכויות במשק לבת אחרת שגרה במושב אחר.

האמא הכחישה לחלוטין את ההבטחה להעביר הנחלה לבת התובעת ודרשה מהתובעת לסלק את ידה מהבית, ולהתפנות מהמשק ללא כל פיצוי. הבת התובעת דרשה בתביעתה בבית המשפט לענייני משפחה את הזכויות במשק ולחילופין את הזכויות בבית המגורים בו היא מתגוררת מעל 40 שנים ברשות מלאה.

הבת התובעת התקבלה גם כחברה באגודת המושב והיא ובעלה דאז ניהלו את ענייני הנחלה במשק במשך מספר שנים. עת הבת התובעת ובעלה התגרשו הפעילות החקלאית בנחלה הופסקה.

הבת התובעת שיפצה את בית המגורים ואף עזרה במימון בניית חממה במשק ובמימון חייהם של ההורים באותה התקופה. הבת התובעת ובעלה דאז גם עסקו בעגלים ובמשק חלב ולימים הסתבכו כלכלית והגיעו לפש"ר.

האם העבירה את הזכויות במשק לבת אחרת מאחורי גבה של הבת התובעת וכאשר נודע הדבר לבת התובעת היא הגישה תביעה כאמור למימוש הבטחת האם בנוגע להעברת הזכויות בנחלה אליה, ולחילופין דרשה כי הזכויות בבית המגורים יועברו אליה.

המסקנות העובדתיות והניתוח המשפטי של בית המשפט

בית המשפט אימץ לחלוטין את גרסת הבת התובעת, אשר טענה כי נכרת חוזה מחייב בין הצדדים, וכי ההורים התחייבו להעביר לה את הזכויות בנחלה, לא קיבל את גרסת האם ואף קבע עובדתית כי הבת שקיבלה את הזכויות במשק מהאם הנתבעת ידעה על ההסכם המשפחתי להעביר הזכויות לבת התובעת.

יחד עם הקביעה העובדתית כאמור לעיל, קבע בית המשפט כי בעוד ההסכם המשפחתי חל בין בני המשפחה מהפן הקנייני וכלפי רשות מקרקעי ישראל, לא מונתה הבת התובעת כבת ממשיכה, אין לה זכויות קנייניות במשק ולכן אינה זכאית לקבל בו את הזכויות.

עוד קבע בית המשפט מהפן המשפטי, כי האם היתה רשאית לחזור בה מהתחייבותה להעביר הנחלה לבת התובעת.

בניתוח משפטי תקדימי קבע בית המשפט כי מצד אחד הסכם בעל פה בין ההורים לבת הוא הסכם מחייב.

לאור המסקנה המשפטית כי מצד אחד ההסכם נכרת, בין ההורים לבת, אולם לא היתה העברת זכויות בפועל, דחה בית המשפט את התביעה לסילוק יד ופינוי, וקבע כי הבת זכאית לקבל את הזכויות הקנייניות (זכויות חכירה) בבית המגורים והמגרש הצמוד כמעין פיצוי על הפרת ההסכם על ידי האם, אולם הבת תאלץ לשלם עבור פיצול הבית והמגרש הצמוד מהנחלה.

סיכום

אנו למדים כי להתחייבות בעל פה יש תוקף משפטי מחייב, ובמיוחד עת הצד המסתמך שינה חייו בעקבות ההתחייבות. 

הבת התובעת שוקלת לערער על המסקנות המשפטיות של בית המשפט.