הקדמה
הבת מתגוררת בנחלה (להלן: "התובעת" או "הבת התובעת") של ההורים מזה 42 שנים – מה מעמדה? האם יש לה זכויות בנחלה? או האם עליה לפנות את הנחלה כדרישת אמה?
בית המשפט לענייני משפחה בנצרת, כבוד השופט אסף זגורי, נתן פסק דין מפורט ותקדימי בנושא הבטחה בעל פה של ההורים לבתם ובעלה לקבלת הזכויות בנחלה החקלאית.
רקע עובדתי
בשנת 1980 ההורים הזמינו את הבת ובעלה לגור עימם בנחלה החקלאית שנמצאת במושב מוכר בצפון הארץ. ההורים ביקשו מהבת לעבור לגור בצמוד אליהם, ולטפל בהם בעת זקנה, והתחייבו כי לאחר פטירתם הבת ובעלה יקבלו את הזכויות בנחלה.
בני הזוג נענו לבקשת ההורים, עזבו את מקום מגוריהם ועברו לגור בבית צמוד לבית ההורים בנחלה. ההסדר והסיכום בין הצדדים, ההסדר המשפחתי, היה בעל פה וללא מסמך מסודר בכתב. בני המשפחה האחרים ידעו על ההסדר. לימים בני הזוג נפרדו ורק הבת התובעת נשארה לגור במשק, האבא נפטר, והאם החליטה להעביר את הזכויות במשק לבת אחרת שגרה במושב אחר.
האמא הכחישה לחלוטין את ההבטחה להעביר הנחלה לבת התובעת ודרשה מהתובעת לסלק את ידה מהבית, ולהתפנות מהמשק ללא כל פיצוי. הבת התובעת דרשה בתביעתה בבית המשפט לענייני משפחה את הזכויות במשק ולחילופין את הזכויות בבית המגורים בו היא מתגוררת מעל 40 שנים ברשות מלאה.
הבת התובעת התקבלה גם כחברה באגודת המושב והיא ובעלה דאז ניהלו את ענייני הנחלה במשק במשך מספר שנים. עת הבת התובעת ובעלה התגרשו הפעילות החקלאית בנחלה הופסקה.
הבת התובעת שיפצה את בית המגורים ואף עזרה במימון בניית חממה במשק ובמימון חייהם של ההורים באותה התקופה. הבת התובעת ובעלה דאז גם עסקו בעגלים ובמשק חלב ולימים הסתבכו כלכלית והגיעו לפש"ר.
האם העבירה את הזכויות במשק לבת אחרת מאחורי גבה של הבת התובעת וכאשר נודע הדבר לבת התובעת היא הגישה תביעה כאמור למימוש הבטחת האם בנוגע להעברת הזכויות בנחלה אליה, ולחילופין דרשה כי הזכויות בבית המגורים יועברו אליה.
המסקנות העובדתיות והניתוח המשפטי של בית המשפט
בית המשפט אימץ לחלוטין את גרסת הבת התובעת, אשר טענה כי נכרת חוזה מחייב בין הצדדים, וכי ההורים התחייבו להעביר לה את הזכויות בנחלה, לא קיבל את גרסת האם ואף קבע עובדתית כי הבת שקיבלה את הזכויות במשק מהאם הנתבעת ידעה על ההסכם המשפחתי להעביר הזכויות לבת התובעת.
יחד עם הקביעה העובדתית כאמור לעיל, קבע בית המשפט כי בעוד ההסכם המשפחתי חל בין בני המשפחה מהפן הקנייני וכלפי רשות מקרקעי ישראל, לא מונתה הבת התובעת כבת ממשיכה, אין לה זכויות קנייניות במשק ולכן אינה זכאית לקבל בו את הזכויות.
עוד קבע בית המשפט מהפן המשפטי, כי האם היתה רשאית לחזור בה מהתחייבותה להעביר הנחלה לבת התובעת.
בניתוח משפטי תקדימי קבע בית המשפט כי מצד אחד הסכם בעל פה בין ההורים לבת הוא הסכם מחייב.
לאור המסקנה המשפטית כי מצד אחד ההסכם נכרת, בין ההורים לבת, אולם לא היתה העברת זכויות בפועל, דחה בית המשפט את התביעה לסילוק יד ופינוי, וקבע כי הבת זכאית לקבל את הזכויות הקנייניות (זכויות חכירה) בבית המגורים והמגרש הצמוד כמעין פיצוי על הפרת ההסכם על ידי האם, אולם הבת תאלץ לשלם עבור פיצול הבית והמגרש הצמוד מהנחלה.
סיכום
אנו למדים כי להתחייבות בעל פה יש תוקף משפטי מחייב, ובמיוחד עת הצד המסתמך שינה חייו בעקבות ההתחייבות.
הבת התובעת שוקלת לערער על המסקנות המשפטיות של בית המשפט.