קטגוריה: מאמרים

ראשית דבר

לאחר מתן פסק דין וכאשר הצד שהפסיד לא מקיים את פסק הדין, יפנה הזוכה ללשכת הוצאה לפועל על מנת למשש את פסק הדין, לקבל את הכסף שחייבים לו או לקבל סעד אחר.

לפעמים פסקי הדין כשלעצמם אינם ברורים או שפסקי הדין מפנים למסמך נוסף הקיים בתיק בית המשפט.

במקרים כאמור יהיה על ראש ההוצאה לפועל להפעיל שיקול דעת ולנסות להבין את פסק הדין. – ובמקרה הצורך לתת לו פרשנות.

במאמר זה נדון בגבולות שיקול הדעת של ראש ההוצאה לפועל כאשר נדרשת פרשנות לפסק הדין.

טענת פרעתי

תפקידו של ראש ההוצאה לפועל בפרשנויות פסקי דין באה לידי ביטוי במקרים מסוימים כאשר מדובר בפסק דין אשר מטיל חיוב כספי על החייב אשר אינו מקיימו לטענת הזוכה ופסק הדין מומש לביצוע בלשכת הוצאה לפועל.

במקרה כאמור יכול החייב לטעון כי, בניגוד לטענת הזוכה, הוא מילא אחר הוראות פסק הדין ופרע את החוב במלואו ("טענת פרעתי").

במרבית המקרים ייקבע על ידי ראש הוצאה לפועל דיון במעמד שני הצדדים ואשר במסגרתו יבחן ראש ההוצאה לפועל את האמור בפסק הדין והאם אכן מילא החייב אחר חיוביו כקבוע בפסק הדין?

שאלת גבול סמכויותיו של ראש ההוצאה לפועל בנוגע לפרשנות האמור בפסק הדין נבחנת במקרים מסוג זה.

דוגמא להבהרה

לדוגמא: עובד תבע ממעבידו בבית משפט לענייני עבודה תשלום פיצויי פיטורים אשר לא שולמו לו ע"י המעביד בעת פיטוריו ממקום עבודתו.

בפסק הדין בבית המשפט לענייני עבודה נפסק כי על המעביד לשלם לעובד 100,000 ₪ בעבור פיצויי הפיטורים. השאלה שבמחלוקת האם על המעביד לשלם לעובד 100,000 ₪ לאחר חישוב ניכוי מס או 100,000 ₪ ברוטו (ואזי יקבל העובד פחות מסך 100,000 ₪ שנפסקו לטובתו, אבל המס ישולם על ידי המעביד).

במקרה אחד המעביד שילם לעובד סכום הנמוך מ -100,000 ₪ וטען כי את היתרה שילם כמס. במקרה זה הגיש העובד את פסק הדין לביצוע בלשכת הוצאה לפועל. מנגד, טען המעביד כי הוא פרע את מלוא חובו לעובד כנקבע בפסק הדין. לצורך הכרעה בעניין, קבע ראש ההוצאה לפועל דיון במעמד הצדדים.

השאלה בענייננו היא: האם יהא רשאי ראש ההוצאה לפועל להסתמך על ההחלטה ולקבוע כי בפסק הדין התכוון בית המשפט ל -100,000 ₪ לאחר ניכוי מס הכנסה (וזאת לאור ההחלטה), או לחילופין, יישם את פסק הדין ככתבו וכלשונו ולקבוע כי מאחר ולא אוזכר כי הסכום הנ"ל לאחר ניכוי מס יש לקבוע כי על המעביד לשלם 100,000 ₪ ברוטו ?

מסגרת סמכויותיו של ראש ההוצאה לפועל בפרשנות פסקי דין

עניין סמכויות ראש ההוצאה לפועל נבחן ונדרש רבות בפסקי דין אשר קבעו את מסגרת סמכויותיו של ראש ההוצאה לפועל. כידוע, מטרת הליכי ההוצאה לפועל היא אכיפת החיובים הטמונים בפסק הדין. ההוצאה לפועל אינה ערכאת ערעור. חובת ההוצאה לפועל לאכוף פסק-דין, בין שהוא נכון ומדויק ובין שהוא שגוי. נפסק כי תפקידו של ראש ההוצאה לפועל הוא להוציא לפועל את האמור בפסקי דין. אין ראש הוצאה לפועל מוסמך להחסיר או להוסיף לפסק הדין, או לקרוא לתוכו את מה שלא נאמר בו (ראו: עא 1557/06 עו"ד בן ציון שיפטן נ' עו"ד דוד קירשנבום).

בנוסף, בהתאם לסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז -1967 (להלן:"חוק ההוצל"פ") במצב בו סבור ראש ההוצאה לפועל שפסק הדין או חלק ממנו טעון הבהרה לשם ביצועו הוא רשאי לפנות לבית המשפט לקבלת הבהרה.

לאור האמור לעיל, ניתן להסיק כי, לכאורה, לראש ההוצאה לפועל אין כל סמכות בפירוש פסק הדין ועליו לבצע אחר האמור בו וזאת מבלי להפעיל שיקול דעת ו/או אפשרות להסתמך על האמור בהחלטות שניתנו בתיק וזאת על מנת להבין את פסק הדין באופן ברור ונהיר יותר.

חרף העובדה כי רשות ההוצאה לפועל הינה בעיקרה רשות מינהלתית המבצעת את פסקי הדין ולא רשות שיפוטית, במשך השנים ולצורך ייעול ההליך המשפטי נקבע בפסיקה כי בבוא ראש הוצאה לפועל לבחון פסק דין, הרי ברור כי לצורך מימושו של פסק דין מחויב רשם ההוצאה לפועל, בהליך פרשני של פסק הדין ברמה כלשהי. עקרון היסוד בשאלת פרשנותם של פסקי דין והחלטות, הינו, כי תמיד ובכל עניין, יהא על ראש ההוצאה לפועל להיזקק לפרשנות, כזו או אחרת, לטקסט המובא בפניו, לשם ביצועו. פרשנותו של טקסט, היא חלק אינטגראלי מתהליך ביצועו, שכן לשם ביצועה של הוראה מסוימת יש לבחון ולהבין תחילה את תוכנה.  

כמו כן נקבע, כי בסמכות ראש ההוצאה לפועל להסתמך, בהחלטותיו, על החלטות שניתנו במסגרת ההליך השיפוטי וזאת בכדי לבאר ולהבהיר את האמור בפסק הדין. נקבע לא אחת כי אכיפת החיוב מחייבת את הבנת מהותו ומשמעותו של פסק הדין. השלב הראשון באכיפת החיוב הינו שלב ההבנה והפרשנות. כל הפעלה של פסק-דין גוררת אחריה את פרשנותו. ובסמכות ההוצאה לפועל להסתמך מתוך פסק הדין ונסיבותיו ובסמכותו של ראש ההוצאה לפועל להיזקק ולהסתמך על החלטות שניתנו בהליך המשפטי בכדי לבאר את האמור בפסק הדין באופן הברור והנהיר ביותר (ראו: רעא 6856/93 בנימין חוטר נ' גבריאל מוקד)

כמו-כן, למרות האמור בסעיף 12 לחוק ההוצל"פ כי כאשר פסק דין טעון הבהרה על ראש ההוצאה לפועל לפנות בשאלת הבהרה אין בכך בכדי לצמצם את סמכויותיו של ההוצאה לפועל לפרש ו/או להבהיר פסק דין.

במילים אחרות, אין הדבר אומר שלעולם לא יעסוק ראש ההוצאה לפועל בפרשנות של פסק- דין. לו זה היה המצב, כמעט תמיד, אם לא תמיד, היה על ראש ההוצאה לפועל להעביר פסק-דין של בית המשפט בחזרה אליו, כאשר מתעוררת מחלוקת כלשהי בין הצדדים בדבר פרשנות פסק-הדין. יש הגורסים שכל קריאה של טקסט טמונה בה פעולה פרשנית. תוצאה מרחיקת לכת לפיה על ראש ההוצאה לפועל להעביר כל מחלוקת פרשנית לבית המשפט, אינה יעילה ואף אינה צודקת. אי לכך, יש לשאול מתי יחויב ראש ההוצאה לפועל להעביר פסק-דין לבית המשפט שנתן אותו. התשובה היא – רק כאשר ראש ההוצאה לפועל יגיע למסקנה שללא הסיוע של בית המשפט, פסק-הדין אינו ברור, ולא ניתן ליישמו כלל (ראו: עא (באר שבע) 1053/05 שרעבי אריה נ' פדידה (כהן) אורלי).

סיכום – ראש ההוצאה לפועל רשאי לברר את פרטי פסק הדין

מבוא

כאשר יושבים צדדים לנסח חוזה, מבקש כל צד לשמור על האינטרסים החשובים לו תוך נכונות להתפשר לטובת הצד השני על אינטרסים הנתפסים בעיניו כברי גמישות. החוזה המסחרי הטוב אמור לגבש את הרצונות המשותפים של הצדדים תוך שמירה על האינטרסים החיוניים של כל צד.

מטרת החוזה היא להעלות על הכתב, באופן בהיר וברור, את כוונת ואומד דעת הצדדים. בהקשר זה נשאלת השאלה – האמנם תמיד ינוסח רצונם של הצדדים לחוזה בדיוק באותו האופן בו כיוונו את רצונותיהם במהלך המשא ומתן ביניהם, או לעתים, מסיבה זו או אחרת, נופלים הצדדים תחת עול המלל, ומציגים מצג השונה, מכוונתם האמיתית בהתקשרות ?

כידוע כלכלה היא נשמת אפה של מדינת מפותחת. בעת האחרונה גם בתי המשפט בארץ אימצו את הרעיון כי יש להשתמש בנושא הכלכלי לצורך פרשנות חוזה עסקי מסחרי.

לא אחת, נתקלים הצדדים בחילוקי דעות הנוגעים לאופן פרשנות כל צד את התחייבויותיו שלו ושל שותפו לחוזה. במקרים שכאלה, מטבע הדברים, פונים הצדדים לבית המשפט ועותרים בפניו כי יפרש את אשר התכוונו הם – עד לאחרונה פירש בית המשפט את החוזים העסקיים על פי קריטריוני פרשנות שלא כללו את ההיבט הכלכלי והסביבה העסקית בה הוכן החוזה.

פרשנות כלכלית של כוונת הצדדים

ההלכה שנקבעה בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (להלן: "הלכת אפרופים") נותנת "ביטוי" להתחשבות בית המשפט בפרשנות החוזה לנסיבות הכלכליות עסקיות בהן נוסח החוזה.

בעניין זה הניח נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, את האדנים לבחינה מחודשת וחדשנית לפרשנות חוזה. בהלכה זו קבע הנשיא ברק, כי בבואך לפרש חוזה, נדרש אתה לעמוד על "אומד דעתם" של הצדדים. לפנייה ללשון החוזה, וזהו החידוש בהלכה זו, לנסיבות החיצוניות במסגרתן נעשה החוזה.

בבחינת הנסיבות החיצוניות לחוזה, נדרש מפרש החוזה לבחון את המשא-ומתן שהתנהל בין הצדדים בטרם נכרת החוזה. וכאן נכללים גם ההיבטים הכלכליים מסחריים של החוזה שמקבלים ביטוי מפורש בפרשנותו.

כפי שבואר לעיל, נושא פרשנותו של חוזה התקדם צעד אחד קדימה, ובצדק רב יש להעיר, כי לא די להבין את החוזה מתוך לשונו, אלא יש להבין גם את הסביבה העסקית מסחרית שהיוותה רקע להכנת וניסוח החוזה.

עוד נקבע כי כאשר החוזה הוא בעל מטרה כלכלית או מסחרית, נקבעת התכלית האובייקטיבית על פי ההגיון הכלכלי- מסחרי העומד בבסיס החוזה. לדוגמה ע"א 757/82 חברת החשמל לישראל נ' דוידוביץ, פ"ד לט(3) 220.

יחד עם זאת, יש לזכור, כי מקור ראשון במעלה להבנת אומד דעתם של הצדדים, הוא לשון החוזה ואופן ניסוחו. כדברי הנשיא ברק בפרשת אפרופים : "כמובן, ברוב המקרים, אומד הדעת העולה מתוך לשונו של החוזה הוא "בטוח" יותר ואמין יותר מאומד הדעת הנלמד מתוך הנסיבות…". לפיכך, מוטל נטל הראייה על הטוען לפרשנות החורגת מלשון החוזה מתוך חזקה עובדתית שמקורה בשכל הישר ובניסיון החיים, ובאשר לחוזים מסחריים – מתוך הבנת המטריה המסחרית.

סיכום

לפיכך, קרנם של עורכי הדין המנוסים הבקיאים ברזי הכלכלה והעסקים יחד עם הידע המשפטי והמחזיקים נוסף על השכלתם המשפטית, בניסיון, בהשכלה והבנה כלכלית – מסחרית, עולה לאין שיעור בעת האחרונה, ונראה כי מגמה זו תוסיף ותשתרש במחוזותינו עם התקדמות הכלכלה וענפיה השונים.

הקדמה

הזכויות במשק חקלאי עוברות פעמים רבות מההורים לאחד הילדים וממנו לנכד.
רצון המשפחה לשמור על משק חקלאי כנכס משפחתי מהווה שיקול מרכזי בתכנון  הירושה המשפחתית.

כיצד עוברות הזכויות בנחלה בעת פטירת בעל/בעלת הזכויות בנחלה

על פי כללי רשותמקרקעי ישראל (בעל הקרקע) והסכם המשבצת הדו צדדי עם האגודה או חוזה המשבצת התלת צדדי עם האגודה והסוכנות היהודית לארץ ישראל, כאשר בעלים של משק חקלאי נפטר עוברות כל הזכויות לבת/בן הזוג הנותרים בחיים וזאת גם כאשר לבעל המשק החקלאי ילדים ואףכאשר בעל הזכויות משאיר צוואה ובה הוא מבקש להעניק את הזכויות לאחד מילדיו או לחלק את הזכויות בין יורשיו.

כאשר נפטרים שני בני הזוג עוברות הזכויות לבן ממשיך הרשום בסוכנות היהודית לארץ ישראל או ברשות מקרקעי ישראל או לאחד מילדי הזוג לפי הקריטריונים של רשות מקרקעי ישראל וההסכמים הרלוונטיים.

על פי הפסיקה והחוק הידוע/ידועה בציבור הם בני זוג לכל דבר וענין

עם פטירת בעלי המשק החקלאי ובהנחה שהוא לא נשוי אבל יש לו בת/בן זוג, יועברו על פי הפסיקה והדין כל הזכויות לידועה בציבור.

הידועה/ידוע בציבור הינו בן זוג לכל דבר ועניין מבחינת החוק והדין וזכאי לקבל את הזכויות במשק החקלאי.

בעוד שרוב בעלי הזכויות במשק חקלאי יודעים כי במקרה של פטירה יועברו זכויותיהם לאשה או הבעל גם כאשר הבעל או האשה אינם רשומים כלל כבעלי זכויות במשק חקלאי, כאשר יש ידוע בציבור, הזכויות יועברו ב – 100% אליו.

הנושא חשוב במיוחד, לאור העובדה כי היווצרות יחסים משפטיים של ידוע או ידועה בציבור הוא אירוע משפטי שאינו מקבל גושפנקא רשמית, אלא במקרה של מחלוקת בין הצדדים. יתכנו מקרים שבהם בעל הזכויות במשק החקלאי כלל לא מודע כי התהוו יחסים עם בת זוג המחייבים משפטית וקשורים לזכויותיו המשק החקלאי.

כיום ברור לבני זוג הגרים ביחד ומנהלים משק בית משותף ויחסי אישות לאורך שנים כי הם בני זוג לכל דבר ועניין גם מבחינת הדין, אולם יש מקרים גבוליים כגון מגורים משותפים ללא שיתוף רכושי מלא, או אפילו מגורים נפרדים באופן חלקי – ובכל זאת יווצרו יחסים משפטיים של בני זוג לכל עניין ודבר, גם מגורים קצרים יחסית של מעל 6 חודשים יכולים במקרים מסוימים להיות מוגדרים כיחסים של ידוע/ידועה בציבור על מכלול הזכויות המשפטיות הנלוות למעמד זה.

כיצד ניתן למסד את נושא העברת הזכויות כאשר יש בן/בת זוג או במקרה של "ספק בני זוג"

יש מספר דרכים למנוע העבר תהזכויות במשק החקלאי אל הידוע\ה בציבור.

אחת הדרכים הוא הכנת הסכם יחסי ממון שיקבל אישור בית המשפט ובו יצוין כי לבן/בת הזוג יש או אין זכויות במשק החקלאי. אולם, אין הדבר ימנע זכויות הידוע\ה בציבור כיורש של המנוח\ה.

הסכם כזה צריך להיות מנוסח על ידי עורך דין הבקיא בדיני המושבים וזכויות במשק חקלאי על על היבטיו.

דרך נוספת היא עריכת כתב ויתור של בן/בת הזוג הידוע בציבור ובו יצוין כי בן הזוג מוותר על כל זכות במשק החקלאי.

גם מסמך זה יש להכין באופן יסודי על ידי עורך דין הבקיא היטב בנושא ותוך התחשבות בזכויות עליהן מוותר בן הזוג שאינו נשוי פורמאלית לבעל הזכויות במשק החקלאי.

רכישת דירה בישראל מבעלים השוהים בחו"ל

משרדנו ייצג לקוח ברכישת דירה מבעלים של דירה המתגורר בארץ זרה ושיוצג לצורך המכירה על ידי עורך דין ישראלי. כידוע, מוכר דירה נדרש לשלם מס שבח בעת מכירת זכויותיו בנכס ולחלופין להמציא אישור מלשכת מיסוי מקרקעין כי הוא זכאי לפטור מתשלום מס זה. מוכר הדירה הצהיר בפני הלקוח אותו ייצג משרדנו כי הוא לא מכר דירה אחרת ב-4 השנים שקדמו למכירת הדירה הנ"ל וכי הוא זכאי לפטור כאמור ובהתאם לכך, במסגרת חוזה המכר שנכרת בין הצדדים עמד משרדנו על כך שהצהרות אלו יעוגנו בחוזה.

הבטחת אישור מס השבח – ע"י נאמן

כידוע, במקרים רבים קבלת אישור של לשכת מיסוי מקרקעין לצורך השלמת רישום הדירה על שם הקונה אורכת זמן ארוך יותר מהמועד בו מקבל הקונה את החזקה בדירה ומהמועד בו הוא נדרש לשלם את יתרת התמורה.

לאור זאת, נקבע בחוזה המכר כי עד לקבלת האישור הנ"ל יפקיד הקונה  (הלקוח) סכום כסף בשווי של תשלום המס המשוער בידיו הנאמנות של עורך הדין של המוכר וכי עורך הדין של המוכר יהיה חייב לשלם מתוך הסכום שיופקד בנאמנות את שומת מס השבח שתקבע למוכר במקרה שלא יוצג פטור כאמור.

במהלך המשא ומתן דרש משרדנו שעורך הדין של המוכר יתחייב בכתב לעשות שימוש בכספים שיופקדו בידיו הנאמנות על ידי הקונה במקרה בו תיקבע שומת מס שבח לתשלום של המוכר ולא יינתן פטור.

הצדדים נהגו על פי חוזה המכר, הקונה שילם את מלוא התשלומים בהם הוא היה חייב ומאחר שהוא קיבל את החזקה בדירה לפני שהוצאה שומת מס שבח, הופקד הסכום בנאמנות אצל עורך דינו של המוכר.
לתדהמתו של הקונה, התברר כי בניגוד להצהרות המוכר בחוזה המכר, המוכר מכר דירה אחרת בישראל ב-4 השנים שקדמו למכירת הדירה ועל כן המוכר לא קיבל פטור מתשלום מס השבח והוצאה שומת מס שבח בסכום הנמוך אך במעט מהסכום שחושב על ידי משרדנו ושהופקד בנאמנות אצל עורך דינו של המוכר.

התקבלה דרישה לתשלום מס שבח האם הנאמן חייב לשלמה?

מיד עם קבלת הידיעה על כך פנה הקונה באמצעות משרדנו לעו"ד של המוכר ודרש כי זה יפעל בהתאם לחובתו כנאמן ולהתחייבותו בכתב וישחרר את כספי הנאמנות לצורך תשלום שומת מס השבח וקבלת אישור לרישומו כבעל הדירה בטאבו.
עורך הדין של המוכר בחר שלא לשחרר את כספי הנאמנות ונימק זאת בכך שהמוכר פועל על מנת להשיג פטור ממס שבח באמצעות רואה חשבון ועל כן על הקונה להמתין.
כל דרישות הקונה מעורך הדין של המוכר נדחו ובשל הסירוב לשלם את שומת מס השבח לא יכול היה הקונה להשלים את רישום זכויותיו בטאבו.

מדוע על הנאמן לשלם את שומת מס השבח באופן מיידי?

סכום מס השבח שנקבע בשומה ע"י שלטונות האוצר הלך ותפח בשל הקנסות והריבית של רשויות המס ונוצר חשש ממשי שהסכום שהופקד בפיקדון לא יספיק לתשלום המס שהלך ותפח כאמור.
יש לזכור כי מוכר הדירה אינו מתגורר בארץ ובמקרה בו היה עולה סכום השומה על זה שהופקד בנאמנות לא היה לקונה ממי להיפרע בגין ההפרש.

הגשת תביעה נגד עוה"ד הנאמן

בעצה אחת עם הלקוח החליט משרדנו להגיש תביעה לצו עשה נגד המוכר ונגד עורך דינו של המוכר שתחייב אותם לעשות שימוש בכספי הפיקדון לצורך תשלום השומה שנקבעה.
גם כאן, הבעיה שהתעוררה היתה שעקב הזמן הממושך שאורך ניהול ההליך המשפטי היה חשש כבד כי עד להכרעת בית המשפט בתביעה לצו עשה קבוע היה תופח סכום השומה מעבר לסכום שהופקד בנאמנות.

כיצד גורמים לנאמן דרך ביהמ"ש לשלם את החוב במהירות?

בד בבד עם הגשת התובענה לצו עשה קבוע הגיש משרדנו בקשה דחופה לצו עשה זמני שיחייב את עורך הדין של המוכר להשתמש בכספי הפיקדון לצורך הפקדת ערבות לרשויות המס להבטחת הסכום שנפסק בשומת מס השבח של המוכר. הפקדת ערבות בלשכת מיסוי המקרקעין עוצרת את סכום השומה ומאפשרת קבלת אישור לצורך רישום הבעלות על הדירה בטאבו.

סוף טוב – הקונה הצליח לרשום את זכויותיו בטאבו

פחות משבועיים לאחר הגשת התובענה והבקשה למתן צו עשה זמני התקיים דיון בבית משפט השלום בתל אביב ובית המשפט הנכבד פסק לטובת הקונה וחייב את עורך הדין לשלם את הסכום שנקבע בשומת מס השבח תוך 3 ימי עסקים.
כמו כן, חויב עורך הדין בתשלום הוצאות הלקוח בגין הגשת הבקשה למתן צו עשה.

סוף דבר: בהתאם להחלטת בית המשפט הנכבד, שילם עורך הדין את שומת מס השבח של המוכר ורישום  הזכויות של הלקוח בדירה בלשכת רישום המקרקעין הושלם במהירות.

נושא הדיירות המוגנת נמצא עדיין על סדר יומה של החברה בישראל ומתעוררות סוגיות לא מעטות בדרך יישומו. במאמר המובא להלן יינתן הסבר באשר למשמעות המשפטית של דיירות מוגנת, מהו גובה דמי השכירות, מהן העילות לפינוי דייר מוגן וכן אילו טענות הגנה יש לדייר המוגן, מפני בעל הבית המעוניין לפנותו.

1.המשמעות המשפטית של דיירות מוגנת

דייר מוגן הינו שוכר דירה ו/או חנות אשר חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 חל עליו ועל כן הינו בעל זכות צמיתה להתגורר בדירה, יש לו הגנה מהעלאת שכר דירה כל עוד החוק בתוקף.חשוב להבין כי רוכש זכות של דיירות מוגנת בדירה או בעסק לעולם אינו רוכש את הבעלות בנכס, אלא את הזכות החוזית להתגורר בו או לעשות בו שימוש ייחודי, בתמורה לתשלום דמי שכירות, בהתאם לשיעור הקבוע בחוק הגנת הדייר. משכך, בעל הזכות אינו נרשם בפנקסי המקרקעין (טאבו).יחד עם זאת, זכות הדיירות המוגנת הינה לכל החיים ובעליה הופך ל"דייר מוגן". החוק חל הן על נכסי מגורים והן על בתי עסק.

2.כיצד הופכים לדייר מוגן?

2.1.דייר מוגן הופך לכזה בהסכמת הבעלים – וישלם עבור הדיירות דמי מפתח.

עד שנת 1958 אסור היה להעביר דיירות מוגנת. מאוחר יותר ולאור התופעה שנפוצה כבר בקרב הציבור, הוסכם על מכירת הזכות, כאשר שוויה הוערך בסך של כ- 40%-60% משווי הבעלות "הנקייה", כאשר הבעלים מקבל בדרך כלל 1/3 מדמי המפתח.

2.2. הורשת זכות הדיירות המוגנת – היורשים של הדייר המוגן אינם מקבלים בירושה את הזכות אלא על פי תנאים הקבועים בפרק א' לחוק (סעיפים 19-40) ועמידה בתנאים אלו:

א.הדייר המוגן המקורי נפטר –

יהיה בן-זוגו לדייר מוגן, ובלבד שהשניים היו בני-זוג לפחות שישה חודשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.באין בן-זוג כאמור לעיל – יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים – קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו (וכאשר מדובר בחנות – עבדו יחד אתו) לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו, ולא הייתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם.

ב.הדייר המוגן נפרד/התגרש מבן/בת הזוג – במקרה של פרידה או גירושין זכויות הדיירות המוגנת ניתנות לחלוקה בהסכם גירושין, ובלבד שבני הזוג המתגרשים חיו בדירה המוגנת לפחות שישה חודשים לפני הגירושין.

ג.הדייר עזב/זנח את משפחתו – במצבים בהם דייר מוגן עוזב דירה, וזונח בה את ילדיו או את הוריו, אשר גרו אתו לפחות שישה חודשים בדירה האמורה, ואשר אין להם דירה אחרת לגור בה, הילדים או ההורים זכאים לזכות הדיירות המוגנת בעצמם. בית המשפט פירש את המונח "זנח" כמצב של ניתוק מעשי כולל של הקשר המשפחתי.

2.3. בהתאם לסעיף 33 לחוק, כאשר  פוקעת זכותו של הבעלים על הנכס (הוצאה לפועל, פשיטת רגל וכו'), המחזיק בנכס יהפוך לדייר מוגן של הבעלים החדש.

3.גובה דמי השכירות

3.1המונח "דמי מפתח" מתייחס לסכום החד פעמי אשר משולם עם כניסת הדייר לנכס ועבור קניית זכות הדיירות המוגנת, בניגוד למונח "דמי שכירות" המתייחס לדמי השכירות המשולמים בכל מקרה מדי חודש לבעל הבית. גובה דמי המפתח נע בדרך כלל בין 1/2 ל-1/3 משווי הנכס שהוא חופשי מדיירים מוגנים, ודמי השכירות נמוכים משמעותית מהשוק החופשי, ונקבעים על פי תקנות הקבועות בחוק.

3.2דייר שיראו אותו כאילו שילם דמי מפתח על-ידי השקעותיו בדירה – אם הדייר השקיע רבות במבנה יראו כאילו השקעתו הייתה דמי מפתח ויהפוך לדייר מוגן. לרוב יבקש בית המשפט את הסכמת הבעלים מראש ובטרם ההשקעה לראות את עלות ההשקעה ושיבוח הנכס כדמי מפתח. דהיינו – הסכמת בעל בית לעבודות שיפוץ המבוצעות על-ידי הדייר, אין בה כדי להצביע על הסכמתו להפוך את השכירות של המושכר לדיירות מוגנת.

3.3 כך למשל קבע הנשיא שמגר בר"ע 369/86 מחמד צאלח אבו ליל נ' סאלח חאבס מוצטפא, תקדין עליון 86 (2) 1128: "הסכמה לביצוע תיקון או שיפוץ לפי בקשת הדייר, ללא זיקה ישירה או מרומזת, לדמי המפתח, אינה יכולה להפוך ללא הסכמה ושלא מדעת, להסכמה כביכול לקבלת תמורה שמשמעותה עולה כדי קבלת דמי מפתח".

3.4    בדירת מגורים נקבעים דמי השכירות בהתאם לגודל הדירה (בדר"כ כמה מאות שקלים בלבד) וסכום זה מתעדכן בהתאם לעליית המדד אחת לשנה. יודגש, כי לבעל הבית אסור לדרוש דמי שכירות הגבוהים מהסכום המקסימאלי שנקבע בחוק כאמור.

3.5בעסק המצב מורכב מעט יותר כאשר דמי השכירות המרביים הם הסכום ששולם לפני שנת 1983, בתוספת כמה מאות אחוזים, ואולם החל משנת 2003 נקבע כי ישנם עסקים (כגון בנק, ביטוח, קולנוע, יבוא-יצוא ועוד) שעליהם כלל לא חלה הגבלה של גובה דמי השכירות, כל עוד לא שולמו דמי מפתח בעת רכישת הזכות בנכס.

4.עילות פינוי הדייר המוגן

עם פריחת שוק הנדל"ן, רבו המשקיעים, הקבלנים ויזמי הנדל"ן למיניהם שרכשו בנינים או נכסים התפוסים בחלקם ע"י דיירים מוגנים על פי חוק הגנת הדייר, שהדרך החוקית היחידה לפנותם  הינה באמצעות עילות הפינוי המנויות בסעיף 131 לחוק, בהתאם לפירוט כדלקמן:

1.אי תשלום דמי שכירות – לא באופן חד פעמי אלא באופן קבוע.

הרחבה על עילת פינוי זו ראה במאמר "אי תשלום דמי שכירות – עילה לפינוי הדייר המוגן?"

2.הפרת חוזה השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי – כאשר קיים בחוזה השכירות תנאי מפורש, והתנאי הופר על-ידי הדייר אזי מתגבשת לבעל הבית הזכות (על פי תנאי השכירות) לתבוע את פינוי הדייר מהדירה.

3.שינוי מטרת השכירות – ככלל, לא קיימת בין עילות הפינוי שבחוק עילת פינוי בגין עשיית שינויים במושכר, אולם, נקבע בפסיקה, כי היא קמה וניצבת מכוח הוראות סעיף 131 (2) הנ"ל.

נקבע, כי על מנת לתבוע פינוי של שוכר מוגן ממושכר, בעילה של עשיית שינויים במושכר, צריכים להתקיים שלושה תנאים מצטברים:

א.קיומו של תנאי מפורש בחוזה האוסר על עשיית שינויים במושכר.

ב.הפרת תנאי זה על ידי הדייר המוגן.

ג.קביעה בהסכם, כי הפרת התנאי מעניקה לבעל הבית את הזכות לתבוע פינוי.

4.גרימת נזק מהותי בכוונה לעסק – שינויים בעסק, שיפוצים.

5.שימוש בנכס למטרה לא חוקית.

6.הטרדת או הרגזת שכניו של הדייר באופן קבוע – הפסיקה פירשה סעיף זה כעוסק בהטרדה או הרגזה של בעל הבית – המשכיר – רק אם הוא שכן של הדייר – השוכר.

עוד נקבע, שעל בעל בית, המבקש פינויו של דייר מוגן בעילה זו, מוטל הנטל להוכיח התנהגות מטרידה ומרגיזה הנושאת אופי מתמיד וקבוע, המכביד באופן ניכר על קיומם של יחסי שכירות תקינים. אין די במעשה הטרדה בודד.הכוונה בעיקר להטרדה על ידי ריח, זיהום, רעש וכו'.

7.המושכר דרוש לבעלים – כאשר יש אלמנט של פיצוי. במידה ומדובר בדירה אזי הפיצוי יהיה דיור חלופי או 100% מדמי המפתח. במידה ומדובר בעסק – עסק חלופי או פיצוי הכולל מוניטין, לבחירת הדייר.

8.הבעלים הינם המדינה או גוף ציבורי, והנכס דרוש להם לצורך חיוני – המקרה מחייב מתן סידור חלופי או תשלום דמי המפתח.

9.השבחת הנכס – כאשר יש צורך להרוס את המבנה או לבצע שיפוץ מלא. תנאי זה צריך לעמוד בתנאים הבאים: בדירת מגורים – הנכס עומד למכירה, יש היתר בנייה בתוקף וקיים סידור חלופי. אם מדובר בעסק – רק אם הדייר מסכים. הדייר יכול לכפות על הבעלים למצוא לו דיור חלוף.

10.נטישה – מקור עילה זה הנו בפסיקה. צריכים להתקיים 2 תנאים מצטברים: נטישה פיזית של המושכר, וכי לדייר אין כל כוונה לשוב אל הנכס.

5.הגנות הדייר המוגן

תביעות לפינוי דיירים מוגנים מכח חוק הגנת הדייר מוגשות חדשות לבקרים לערכאות, על ידי בעלי נכסים, אשר טוענים כי הדיירים הפרו את הסכם השכירות ועל כן יש להורות על פינויים בהתאם לאחת מן העילות הקבועות בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר.לדייר המוגן קיימות מספר הגנות מפינויו. אחת ההגנות הייחודיות לדייר המוגן נמצאת בסעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר המאפשר לבית המשפט לסרב ליתן צו פינוי, חרף קיומה של עילה לכך, אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה צודק לתיתו. סייג זה נקרא "סעד מן הצדק". להרחבה בנושא זה ראה מאמר "דייר מוגן: יש לך הגנה מפני תביעות פינוי".

חבר קיבוץ בחר להתנגד למינוי של חבר קיבוץ אחר למשרה ציבורית וזאת בניגוד לדעת מזכירות הקיבוץ והמלצותיו. חבר הקיבוץ נקט בלשון בוטה ואף הפיץ עלונים בנושא התנגדותו לתאי הדואר של החברים.
הקיבוץ בתגובה כינס את האסיפה הכללית והוחלט להוציא את החבר, (לאחר יותר מ-40 שנות חברות), מחברותו בקיבוץ.
החבר בחר לא לנסות ולבטל את ההחלטה להוציאו מהקיבוץ אלא לתבוע פיצוי כספי בגין הפרת החוזה בינו לבין הקיבוץ והוצאתו שלא כדין מהקיבוץ.

דבר ידוע הוא כי חופש הביטוי הוא מערכיה היסודיים ביותר של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית.

מידת ההגנה הניתנת לחופש הביטוי היא פרי האיזונים שבין חופש הביטוי לבין האינטרס של הכלל. איזון זה קובע את מידת ההגנה על הזכות ואת החופש הניתן למוסדות הקיבוץ לפגוע בה.
בבג"צ 6126/94 סנש נ' יו"ר רשות השידור תקדין עליון כרך 99 (2) 806 נקבע כי:
"ראוי הוא שלא לתת הגנה לחופש הביטוי והיצירה במקום שאלה פוגעים באינטרס הציבור. עם זאת, לא כל פגיעה באינטרס הציבור שוללת הגנה על חופש הביטוי והיצירה. פגיעה בחופש הביטוי והיציאה נתפסת כמוצדקת רק אם היא תואמת את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אם היא לתכלית ראויה ואם הפגיעה בחופש הביטוי והיצירה אינה עולה על הנדרש".

משכך, סבירות ההחלטה של אסיפת הקיבוץ נבחנת כפונקציה של איזון ראוי בין הערכים המתנגשים שהם חופש הביטוי מחד ופגיעה ביסודות הקיבוץ ובמטרותיו או באורחות חייו ושמירת האופי החברתי המיוחד של הקיבוץ מאידך.

למסגרת חיי הקיבוץ יש ייחוד משלה. אך אין בה להצדיק סטיה מהאיזון הראוי בין חופש הביטוי לאינטרס הציבורי. האסיפה הכללית בפס"ד סלומון, לא נתנה משקל ראוי לעיקרון חופש הביטוי, בהתחשב בצרכיה הדמוקרטים של חברה דמוקרטית נאורה, והקיבוץ אינו יוצא מכלל זה. האסיפה הכללית נתנה משקל יתר לפגיעה ביסודות הקיבוץ, במטרותיו או באורחות חייו ובאופן זה חרגה ממתחם הסבירות.

כמו כן, נקבע כי החלטת האסיפה אינה עומדת במבחן המידתיות. קרי החלטתה להרחיק את התובע מהקיבוץ הינו גמול חמור שאינו עומד ביחס מידתי לחומרת מעשיו במידה שהביאה לקביעה שהחלטת האסיפה הכללית ניתנה שלא כדין.

משקיימת חובה של הקיבוץ כלפי חבריו, וחובות בין חברי הקיבוץ לבין עצמם כפי שהוצג לעיל, החלטת הקיבוץ במקרה דנן, להרחיק את התובע נתקבלה שלא כדין ומשכך, מהווה הפרה של החוזה בין הקיבוץ לחבר הקיבוץ.

הקיבוץ חויב לשלם לחבר פיצוי של יותר מ-500,000 ₪.


רשימה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כיעוץ משפטי ו/או כתחליף ליעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו.
הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

הקדמה

נושא יחסי הזכויות בין בעל משק חקלאי (נחלה) לבין בן או בת אשר בנו את ביתם במשק חקלאי, מהווה סוגיה חמה ובלתי פתורה בבתי המשפט. פסק דין בנושא זה שניתן על יד כבוד השופטת חנה קיציס, מבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, שופך אור הן על מורכבות הסוגיה, והן על פתרונות יצירתיים אפשריים לאיזון בין האינטרסים הנוגדים של הצדדים.

העובדות בתמצית

זוג הורים, בעלי משק חקלאי במרכז הארץ, אפשרו לבנם וכלתם לבנות את ביתם במשק החקלאי על פי הנהלים שהיו נהוגים באותה עת באגודה ובמוסדות המיישבים. (רשות מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית לארץ ישראל).לימים נפטר האב והאם נותרה במשק החקלאי ובבית המגורים שלה. לימים, אימו של הבן שבנה את ביתו במשק החקלאי, נקלעה למצוקה כלכלית קשה, כאשר מצד אחד בבעלותה נכס בעל ערך משמעותי (המשק החקלאי), ומצד שני מחסור חמור בכסף נזיל לצרכיה היומיומיים.

בעלת הזכויות במשק החקלאי הציעה לבנה וכלתה לרכוש ממנה את הזכויות במשק, או לקבל ממנה פיצוי עבור בניית ביתם ולפנות את הנחלה על מנת שתוכל למכור אותה לצד ג'. הבן ואשתו סירבו בכל תוקף, וטענו כי המשק הוא למעשה שלהם, הם "בנים ממשיכים", וזכאים לקבל את כל הזכויות בנחלה ללא תמורה, והאמא כלל אינה רשאית למכור את המשק.

האמא-בעלת הזכויות במשק החקלאי הגישה תביעת פינוי נגד בנה וכלתה, ולחילופין, תבעה תביעה לפצל את בית המגורים תוך השתת הוצאות הפיצול על הבן ואשתו

בלית ברירה הגישה האם תביעה כאמור לעיל, ובמהלך המשפט אף מכרה את הנחלה לצד ג' יחד עם הבית של הבן וכלתו. לבקשת הבן וכלתו, עיכב בית המשפט את סיום המכירה עד למתן פסק דין בתביעה.

הבן וכלתו הגישו תביעה להכיר בזכויותיהם במשק החקלאי

הבן ואשתו טענו כי הזכויות במשק החקלאי הועברו אליהם במתנה, ולחילופין קיימת התחייבות לתת מתנה והזכויות צריכים לעבור אליהם לאחר פטירת האם, וכי האם אינה רשאית למכור את המשק החקלאי לצד ג'.

תמצית פסק הדין

בית המשפט דחה את תביעת הבן ואשתו להכיר בזכויותיהם במשק החקלאי וניתח את המסמכים והאירועים, וקבע כי לא היתה לאם, בעלת הזכויות במשק ובעלה, כל כוונה ליתן לבן וכלתו זכויות במשק החקלאי למרות בנית הבית במשק החקלאי.

בית המשפט לא קיבל את טענת הבן וכלתו כי הינם "בנים ממשיכים" למרות שהיו מספר מסמכים שנחתמו על ידי האם לאגודה ובהם אזכור נושא "הבן הממשיך". בית המשפט קיבל בעניין זה את טענות האם, כי חתימתה על המסמכים היתה אך ורק על מנת לאפשר את בניית הבית וקבלת משכנתא. בית המשפט גם דחה את טענת הבן ואשתו כי הם קיבלו את הזכויות במשק החקלאי במתנה, או כי ניתנה התחייבות האם ליתן מתנה.

בית המשפט קיבל את תביעת האם להפריד את בית המגורים של הבן ואשתו מהמשק החקלאי, וכן חייב את הבן ואשתו בכל הוצאות ההפרדה הנ"ל.בית המשפט דחה את תביעת האם לפינוי, וקבע כי כוונת האם היתה ליתן להם זכויות בבית ובחלקה עליו נבנה הבית של הבן וכלתו.כתוצאה של פסק הדין תוכל האם לסיים את מכירת המשק ולקבל את מלוא התמורה עבורו ולשפר באופן משמעותי את איכות חייה.

סיכום ומסקנות

פסק הדין של השופטת חנה קיציס מדגים את המתח, המורכבות והקושי במציאת פתרון הולם, נכון וצודק לאיזון בין זכויות בעלי המשק החקלאי, לבין הבן או הבת אשר בונים את ביתם על המשק החקלאי והופכים את הבית במושב למרכז חייהם.

מצד אחד – אין זה הגיוני, צודק או נכון משפטית לבטל במחי יד את זכויותיהם של בעלי המשק החקלאי, אשר נתנו לבן או לבת לבנות בית מגורים במשק החקלאי, להגביל את זכויות הקנין שלהם ולא לאפשר להם איכות חיים סבירה לעת זקנה.

מצד שני – יש מקום להתחשב בזכויות הילדים אשר העבירו את מרכז חייהם למושב, ולפעמים גרים בבית המגורים שלהם עשרות שנים.

מצד שלישי – ההורים בעלי הזכויות במשק החקלאי מגיעים לגיל מתקדם, זקוקים לעזרה, ולפעמים חייבים למכור את הנכס היחיד או העיקרי שלהם, על מנת לממן פתרון הולם לעת זקנה-כגון בית אבות, עזרה סיעודית ומימון איכות חיים וטיפול הולם.

שקלול הזכויות והחובות של הצדדים וכן איזון של כל האינטרסים המנוגדים כאמור לעיל, מוטלת על כתפי בית המשפט ומהווים מטלה מורכבת קשה במיוחד וזאת על מנת למצוא את האיזון הנכון והמתאים, על מנת ששני הצדדים יוכלו להמשיך ולחיות את חייהם באופן סביר וללא נזקים כלכליים משמעותיים.לעניות דעתי כבוד השופטת קיציס בפסק דינה מצאה איזון עדין ונכון בין האינטרסים של הצדדים המאפשר לשני הצדדים ליהנות מקנינו באופן סביר.

הפתרון הנכון לבעית ההורים מול הבן הממשיך

לסוגיה שתיארנו קיים פתרון מעולה, הדורש מחשבה תחילה, ומאמץ משותף של כל הצדדים, טרם מתן רשות לבן או לבת לבנות את ביתם במשק החקלאי.

משרדנו טיפל בעשרות רבות של בעיות בין בנים /בנות להוריהם, בנוגע למשק החקלאי.

הפתרון הנכון וההולם לפתרון בעיות אלה הוא עריכת חוזה מפורט בין הצדדים, אשר יקח בחשבון בתנאיו את כל האפשרויות הגלומות בעתיד-דהיינו, מקרה של פטירה, חס וחלילה, מקרה של מכירת המשק על ידי ההורים ו/או מכירת הבית על ידי הילדים.בחוזה מפורט בין ההורים והבנים, (מומלץ גם לערב את יתר הילדים במשפחה), ניתן לפתור מראש את הסוגיות המורכבות שהועלו בפסק הדין.בנוסף לתנאי החוזה הספציפיים בין הצדדים.

עריכת החוזה תגרום לשני הצדדים להבין ולשקול באופן מפורט את התנהלותם בעתיד, ולתאם את הציפיות, הן של ההורים בעלי הזכויות במשק, והן של הילדים אשר בונים בו את ביתם, וכן את ציפיות יתר בני המשפחה בנוגע לירושה העתידית של המשק החקלאי.לא פחות חשוב חוזה מתאים אשר יבהיר את ציפיות הצדדים לעיתים גם יאפשר למשפחה להמשיך ולהתקיים בשלום ובאחדות לאורך שנים רבות.

תביעתו  של חבר קיבוץ ותיק בן 60 כנגד הקיבוץ בו הוא חבר בעילה של הפרות חוזרות ונשנות של תקנון הקיבוץ ושל תקנון אורחות עבודה ופרנסה, המהווים חוזים מחייבים בין הקיבוץ לחבריו.
התביעה הוגשה לאחרונה ומתבררת בבית המשפט .

תקנון הקיבוץ הינו חוזה סטטוטורי ,( חוזה שנוצר ע"י חוק ומוגבל ע"י חוק. יצור כלאיים בין חוזה לחיוב). על פי התקנון  ישנה חובה דו צדדית על חבר הקיבוץ להעמיד לרשות הקיבוץ את מלוא כוח עבודתו ולקיים את הוראת רשויותיו המוסמכות של הקיבוץ בכל הנוגע לעבודתו ולסדרי עבודתו. מנגד על הקיבוץ לספק את הצרכים החומריים, החברתיים והתרבותיים של חבריו בהתאם ליכולתו, תוך שמירה על הערבות ההדדית והענקת זכויות שוות בתנאים שווים לכל חברי הקיבוץ.

בנוסף לכך, בעקבות שינוי סיווגו של הקיבוץ לקיבוץ מתחדש, נוספו  לתקנון הרגיל גם תקנון אורחן עבודה ופרנסה וכן תקנון מכרזים, הם תקנונים המסדירים את יחסי העבודה  של חברי הקיבוץ תוך מתן עדיפות בהעסקת חברי הקיבוץ בענפי הקיבוץ השונים.

התובע נמנה על צוות מקימי אחד  ממפעל הקיבוץ ועבד בו  בתפקידים שונים ברציפות כ – 28 שנים. הישות המשפטית של המפעל, לפי הנטען בכתב התביעה,  היא שותפות רשומה השייכת במלואה לקיבוץ .

במחצית השנייה של שנת 2006 התחלפה השדרה הניהולית במפעל, וזו החלה לקצץ בסמכויותיו של התובע. מדיניות ההנהלה החדשה היתה להעמיד בחזית המכירות של המפעל צוות צעיר ודינמי .
במהלך חודש מרץ 2007 נמסרה לתובע  בהפתעה הודעת  פיטורין, אשר נעשתה בניגוד לתקנוני  הקיבוץ ובניגוד לדין הנהוג במדינת ישראל.

בסעיפי התקנון  הנוגעים להפסקת עבודה שלא ביוזמתו של החבר מחויבים מנהלי הענפים להתריע בפני חבר הקיבוץ על תפקודו הלקוי אם היה כזה. כמו כן ניתן לחבר הקיבוץ  פרק זמן לתקן את דרכיו. במקביל מנהל משאבי אנוש , מנהל הקהילה , ויו"ר וועדת הביקורת אמורים לבדוק את התנהלותם של הנוגעים בדבר, לקרוא לסדר את מפר התקנון אם היה כזה, וכן לבחון ולהביע דעה לגבי תקינות המהלך וסבירות השיקולים שהופעלו בו.

למרות כל פניותיו של חבר הקיבוץ לגופי ההנהלה והביקורת שתפקידם למנוע פיטורים חד צדדים החליט מי מהנהלת הקיבוץ לא להתערב בסוגיה ולקבל את מהלך הפיטורין החד צדדי שנקטה הנהלת המפעל.

במקרה זה בו, מחד  חבר קיבוץ ממלא את כל התחייבויותיו כלפי הקיבוץ ומאידך הקיבוץ לא מקיים אחר חובותיו והתחייבויותיו החוזיות, הרי שאין מנוס מפניה לערכאות משפטיות.

אחריות הקיבוץ היא גדולה במיוחד לאור הסיבה האמיתית לפיטורין היא גילו של התובע. פיטורין בשל גיל הינה פעולה המנוגדת לדין, אשר מהווה אפליה אסורה ופגיעה בכבוד האדם  על פי חוק כבוד האדם וחירותו-התשנ"ב -1992.

בגין התנהגות ו/או מעשי ו/או מחדלי הקיבוץ, כולם ביחד או לחוד, המהווים הפרה יסודית של החוזה בין הקיבוץ לחבר הקיבוץ  הוגשה תביעה  חוזית  ונזיקית לבית המשפט .